רק בשבוע שעבר כתבנו כאן על מינויה הצפוי של בינת שוורץ לתפקיד מנהלת מינהל התכנון, והשלכות המינוי על האצת הבנייה. השבוע אנו נדרשים לכך שוב, בעקבות השהיית המינוי.
אומנם הורגלנו לכך, שכל מינוי בכיר בשירות המדינה, עובר לאחר סיום ההליכים הפורמליים גם דרך "ועדת המינויים העליונה" של היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה, אך זו הפעם נראה כי הדבר שונה. זו הפעם המועמדת אינה "נאשמת" בשחיתות ציבורית, לא מייחסים לה עבירות של הטרדה מינית, היא אינה חשודה בגזילת מקרקעי הציבור, "והפשעים" המיוחסים לה הם בעיקר פגמים, לדעת המתלוננים, בשיקול דעתה המקצועי.
קו ישר מחבר בין האירוע הזה לביקורת הקטלנית שהוטחה השבוע בשופט יורם דנציגר בעניין עיכוב הביצוע של עונש המאסר שהוטל על משה קצב. גם כאן, יצאו שורה של עיתונאים מכובדים במסע דה לגיטמציה כנגד שופט בית המשפט העליון, אשר לא פסק "כמצופה" ממנו, אלא כפי שחשב, על פי החומר שהיה בפניו, על פי צו מצפונו המקצועי והאישי.
גם אם נניח שמר דנציגר וגב' שוורץ טעו, הרי שאין בכך כדי לפגוע בכושרם, בכשירותם, בהתאמתם או ביושרם.
האינטרס הציבורי מחייב כי בראש הפירמידה יועמדו אנשים בעלי אומץ ציבורי וכושר החלטה. אנשים אשר מקבלים החלטות על בסיס ענייני, לא משיקולי פופולריות או שיקולים פוליטיים. אנשים אשר מקבלים החלטות לא על פי עקרון העדר.
על מנת שיורם שוורץ, הפקיד הצעיר שיחל מחר את דרכו בשירות הציבורי, יתרום למערכת חדשנות, מקוריות, תעוזה וכל אותן תכונות שאנו רוצים שיהיו לאנשי השירות הציבורי, בנוסף ליושר אישי, צריך לצאת משתי הפרשות האלה מסר חד מפורש וברור, המגנה פסילה על רקע הבעת עמדה.
