הפער שבין המשפט לבית המשפט.

בסוף בסוף, אחרי כל החלטה של מוסד תכנון, לאחר שמוצו ערכאות הערר השונות, פתוחה הדרך, בפני מי שמעוניין בכך, להציג את טענותיו כנגד החלטות מוסדות התכנון בפני בית המשפט.

בית המשפט הוא בית המשפט לעניינים מנהליים, וההליך המתנהל בפניו הוא עתירה מנהלית.

עד אמצע שנות התשעים, לא היו קיימות עתירות מנהליות ומי שרצה לעתור כנגד החלטות של מוסד תכנון, צריך היה לעתור לבג"ץ. אבל, מאז שנות התשעים הוקמו בבתי המשפט המחוזיים, בתי משפט לעניינים מנהליים, וסמכות הדיון על החלטות מוסדות תכנון הועברה אליהם במסגרת עתירות מנהליות. יש שכינו את בתי המשפט לעניינים מנהליים, "בג"ץ קטן". הטעם לכך היה, שהעברת סמכות הדיון לא גררה עימה כל שינוי בדין המהותי. כלומר בתי המשפט לעניינים מנהליים אמורים היו לדון בעתירות המנהליות על פי אותם כללים שבג"ץ היה דן בעתירות שהגיעו אליו, אלא שזה ממש לא הסיפור.

דומה כי לא תמצאו תשובה לעתירה של מוסד תכנון לעתירה מנהלית, בה אין ציטוט של הכלל המשפטי, שלא לומר  הקלישאה המשפטית, לפיה "בית המשפט אינו מוסד תכנון, ולכן לעולם לא יחליף את שיקול דעתו, בשיקול הדעת של מוסד התכנון". הכלל הבסיסי על פיו התערב בג"ץ בהחלטות של מוסדות תכנון, ועל פיו אמורים לפעול גם  בתי המשפט המנהליים בהחלטת של מוסדות תכנון הוא מצומצם ופשוט. בית משפט מתערב בהחלטות של גורמים מנהליים, ובכלל זה של מוסדות תכנון, רק במקרים של חריגה מסמכות, חוסר תום לב, שיקולים זרים, וחוסר סבירות קיצונית, שאינה חוסר סבירות סתם – זהו אכן המשפט.

בעוד הפרמטרים של חריגה מסמכות, חוסר תום לב, ושיקולים זרים, הם פרמטרים, כמעט מדידים, הנשענים על ראיות וניתוח משפטי טכני בעיקרו, הפרמטר של חוסר סבירות קיצונית אינו כזה. המונח "סבירות" משקף שיקול דעת. מה שסביר בעיני האחד אינו סביר בעיני האחר. במידה רבה, המונח "סבירות" התגלגל להיות הביטוי המודרני למונח "צדק". אם זה לא צודק זה לא סביר ולהפך. כך, אם בעבר התבררו עתירות בפני בית המשפט הגבוה לצדק, צריכים כיום מוסדות התכנון להסביר ולהצדיק את החלטותיהם בפני בתי המשפט לענייני סבירות. בתי המשפט לעניינים מנהליים, מטמיעים לתוך החלטותיהם, כעניין של יום יום את תחושת הצדק השיפוטי הסובייקטיבי שלהם. כאן, בשלב היישום של המשפט, יש חשיבות רבה לבית המשפט עצמו, להשקפת עולמו, לערכיו, לתפיסתו החברתית, לתפיסתו המדינית לעיתים, ועוד...

התוצאה מכל אלה, היא שבחלק גדול של העתירות המנהליות המוגשות לבית המשפט לעניינים מנהליים  מתקיים בפועל דיון תכנוני. התוצאה היא שבפועל, למרות ש"בית המשפט אינו מוסד תכנון", הוא מוצא עצמו דן בעניינים תכנוניים, משל היה מוסד תכנון, על מנת לברר לעצמו את "אלמנט חוסר הסבירות", שבהחלטת מוסדות התכנון. כאן במקום הזה מצויה "הזחילה", שהתפתחה בהמשך "לפלישה", של עולם המשפט אל תוך עולם התכנון. כאן, במקום הזה, מצוי הפער בין המשפט לבין בית המשפט.

כשעתירות על החלטות מוסדות תכנון התבררו בפני בג"ץ, הפער בין המשפט לבית המשפט היה פחות מודגש, והוא הלך והתפתח ככל שהלכה והצטברה פסיקה בבית המשפט לעניינים מנהליים. הטעם הפורמאלי לכך הוא שהחלטת בג"ץ, הן המשפט עצמו. החלטותיו סופיות, תקדימיות ומחיבות. החלטות בג"ץ הן הדין עצמו, מה שאין כן לגבי החלטות בתי המשפט לעניינים מנהליים, הכפופות לזכות ערעור לבית המשפט העליון.

מעבר להיבט הפורמאלי, מתקיים גם ההיבט הכמותי. בבג"ץ יושבים כ 15 שופטים, בהרכבים של שלושה, ולעיתים בהרכבים רחבים אף יותר. כל אלה מבטיחים, מחד יצירת מדיניות משפטית ברורה, ומאידך מנטרלים את "האפקט הסובייקטיבי", של כל החלטה. לעומת זאת, בבתי המשפט המנהליים יושבים ברחבי הארץ עשרות שופטים, כאשר בכל ענין יושב דן יחיד, שלהשקפת עולמו הסובייקטיבית, ללא "ביקורת פנימית" של חברי ההרכב האחרים, יש בהכרח השפעה על תוצאות הכרעתו.

להיבט הפורמאלי ולהיבט הכמותי, מתווסף היבט נוסף, והוא היבט ההתמחות. בג"ץ הוא בית משפט מומחה בהתנהלות מול גופים שלטוניים. לא כל בית המשפט לעניינים מנהליים, הוא כזה, ולא לכל שופטיו יש את ההתמחות המספקת והניסיון המספיקים בהבנת המטאריה הציבורית/מינהלית.

כמו כל דבר, גם לפער בין המשפט לבין בית המשפט, יש יתרונות וחסרונות. בצד החסרונות נמנה את התמשכות הליכי התכנון, את עליית מחירי התכנון, את חוסר הודאות, ואת נטילת הכח מהמתכננים והעברתו למשפטנים. מנגד, בצד היתרונות, אי אפשר להקל ראש בכך שהנגישות להליך הביקורת השיפוטי יוצרת החלטות שקופות, מאוזנות, ושומרת על ניקיון ההליך התכנוני. בצד כל אלה נציין שהחלטות מוטעות אינן סוף דבר, ולעולם תהייה זכות ערעור עליהן לבית המשפט העליון.

התוצאה מכל אלה היא שלא ניתן להתייחס אל הפער שבין המשפט לבית המשפט, במונחים של טוב או רע או במונחים של נכון או לא נכון. צריך להתייחס אליו כאל מציאות קיימת ולדעת להיערך אליו.

הערכות משמעה, הפעלת שיקול דעת אמיתי ועמוק, על בסיס מקצועי ושקוף, בצד יכולת לנמק את הדברים בצורה מפורטת, ולהסבירם בצורה יעילה ונכונה בפני הערכאה השיפוטית. כשקוראים החלטות של מוסדות תכנון, אפילו כוונתן טובה וראויה, הן לא תמיד "מצטיינות" בכל אלה. לא תמיד נותנים שם במוסדות התכנון די הצורך את הדעת לבית המשפט המצוי בקצה הדרך, ולפער שבין המשפט לבין בית המשפט. לאלה צריך להזכיר: MIND THE GAP.

סטטיסטיקה וקוסמטיקה.

מאות פרופסורים לסטטיסטיקה שלמו בחייהם בטביעה בבריכות שחייה, שהעומק הממוצע שלהן הוא חצי מטר, כדי שנבין שלעיתים הטבלה כן משקרת, והנתונים הסטטיסטיים אינם חזות הכל. נזכרתי בהם, באותם פרופסורים, עכשיו אחרי שתיקון 101 לחוק התכנון והבניה נכנס לתוקף. בעוד תהליך החקיקה מצוי כבר מאחורינו, הרי שתהליך התקנת התקנות כבר בפתחינו. נזכרתי בהם משום שנראה שאת מתקין התקנות, יותר מעניינת הסטטיסטיקה והקוסמטיקה. מעניין אותו הבאזז של קיצור ויעול ההליכים, ופחות הקיצור עצמו. מעניין אותו כיצד דברים יראו, ופחות מעניין אותו כמה זמן באמת יקח תהליך הוצאת היתר בנייה.

נראה, שלתוך תקנות רישוי הבנייה החדשות, מבקש מתקין התקנות, לאמץ את המודל הותל"י. על פי המודל הותל"י, משך זמן הכנתה של תוכנית שמוגשת לועדה לתשתיות לאומיות, קצוב ומהיר, בלוחות זמנים כמעט בלתי אפשריים, באופן שכל תוכנית שתכנס לתוך התהליך, תצא ממנה תוך זמן קצר, כשהיא מאושרת בתיקונים קוסמטיים כאלה ואחרים. הקסם הזה, כמובן לא היה אפשרי, אלמלא התוכניות שנכנסות אל תוך התהליך הותל"י, היו כמעט מוכנות לחלוטין, כמו רהיטים של איקאה, שאחרי שהברגת את שני הברגים האחרונים, אתה מקבל את התחושה של "בואנה הצלחת להרכיב את השולחן". לכן מבחינה סטטיסטית, זמו אישורה של תוכנית ותלי"ת קצר הרבה יותר מזמן הכנתה של כל תוכנית הנבחנת על ידי מוסד תכנון אחר. את זמן ההכנה של התכנית, טרם קליטתה, שנעשה בהנחיית מוסד התכנון, אף אחד לא סופר, כשם שלא סופרים את זמן הכנתו תכנונו, עיצובו, וייצורו של אותו שולחן שרכשת בחנות של איקאה "והרכבת לבד".

חוששני שאותו דבר יקרה מעתה ואילך גם בנוגע לרישוי והוצאת היתרים. על פי החוק החדש שלב הרישוי שהיה עד היום חד שלבי, פוצל לשלושה. השלב הראשון הוא שלב מקדים, זהו שלב קבלת המידע ליתר. השלב השני הוא שלב הרישוי עצמו. השלב השלישי הוא שלב קבלת "צו התחלת עבודה". החלוקה לשלביות קבועה בחוק החדש, וכשלעצמה, אין בה בעיתיות מיוחדת. אבל, התקנות החדשות של רישוי הבניה, אם יאושרו, יגרמו לכך שהדרישות המורכבות שלעיתים נדרשו ממבקשי היתרים בשלב הרישוי, לא ייעלמו, אלא יעברו לשלב המידע לרישוי. התוצאה תהיה שהועדות המקומיות ימשיכו לדרוש לעיתים דרישות בלתי סבירות שיעכבו את תהליך הכנת ההיתרים. להבדיל מהמצב הנוכחי בו קיימת זכות ערר על החלטות או עיכובים בהחלטות של ועדות מקומיות, הרי שעל עיכובים עקב הנחיות לא סבירות בשלב המידע להיתר אין זכות ערר. כתוצאה מכל אלה תהליך הוצאתו של התר, שמבחינת הציבור מתחיל מהרגע בו שכר את המתכנן שיכין בעבורו את הבקשה להיתר, ועד הוצאת ההיתר עצמו, לא יתקצר. הסטטיסטיקה לעומת זאת, תהייה נפלאה משום שכל תהליך הכנת הבקשה להיתר, לפני שהבקשה להיתר נקלטת במערכת המקוונת, אינו נספר סטטיסטית, שהרי הבקשה לא נקלטה. הנה רשמו בפניכם "מהפכת הרישוי הצליחה", אבל כמו באותו סיפור בו פתחנו, גם כאן יהיו קורבנות. הפעם לא פרופסורים לסטטיסטיקה, אלא הציבור כולו, יהיה קורבן לתוצאות הסטטיסטיות הנפלאות. הקוסמטיקה תצליח, הדברים יראו נפלא, אבל פנינו ישארו נפולות.