מחסלים את 2016

את שנת 2016 בתחום המשפט, ניתן לסכם כשנת החיסולים.

הראשונה להתחסל הייתה הלכת קנית. במשך שנים רבות התנהל עולם התכנון על בסיס הקביעה השיפוטית לפיה בר רשות על פי הסכם פיתוח מרשות מקרקעי ישראל, אינו חייב בתשלום היטל השבחה לוועדות המקומיות, ואלה זכאיות לגבות רק חלף היטל השבחה מכח סעיף 21 לתוספת השלישית. והנה בשנת 2016 התבשרנו, במסגרת פסק הדין בעניין בר יהודה, כי הגיעה העת לשנות את ההלכה. מעתה והלאה מושווה מעמדם של ברי רשות בהסכם פיתוח למעמד של חוכרים, והם יהיו חייבים בתשלום היטל השבחה, במישרין לוועדות המקומיות.

עוד בטרם הצליחו הועדות המקומיות להבין אם חיסול הלכת קנית, מעשיר את קופתן או מדלל אותה, נחת עליהן החיסול השיפוטי השני של שנת 2016, היא הלכת פרחי ביקל בע"מ. בית המשפט מחסל את הפרקטיקה הנוהגת מזה שנים רבות במוסדות התכנון לדרוש כתבי שיפוי מיזמים, והועדות המקומיות בתגובה, מצהירות על "חישוב מסלול מחדש", ביחס לתוכניות רבות המצויות על שולחנן. אומנם בענין פרחי ביקל טרם נאמרה המילה האחרונה, אבל אין ספק כי המגמה של המחוקק להמריץ את הליכי התכנון באמצעות תמריצים חקיקתיים כאלה ואחרים, ספגה מכה קשה בעקבות פסק הדין.

אבל, דומה כי החיסול המרכזי של בתי המשפט בשנת 2016, לא נעשה בפסק דין, אלא אך ורק ברמזים על מה צפוי להיות פסק הדין, בעניין עתירה שהגישו אדם טבע ודין כנגד הארכת כהונתה של ראש מינהל התכנון בינת שוורץ. לאחר שבית המשפט "רמז", כי עשוי לקבל את העתירה, הודיעה ראש מינהל התכנון לבית המשפט, אגב ניסיונות לגבש פשרה כלשהיא, כי היא מניחה את המפתחות והולכת מהיום למחר, הביתה. ההליך בבית המשפט, והתבטאות השופטים, הובילו להתפטרות הרמטכ"ל באמצע המלחמה, על מחירי הדיור.
ואחרי כל אלה חשוב לזכור. בתי המשפט אוהבים להצהיר כי הם אינם מתערבים בשיקולים תכנוניים.......

בית המשפט העליון קובע : ״הועדות המקומיות אינן מוסמכות לדרוש כתבי שיפוי״

בפסק דין שפורסם ביום חמישי האחרון, בענין פרחי ביקל בע״מ נ. ועדה מקומית ראשון לציון, (ניתן לעיין בפסק הדין המלא על ידי לחיצה כאן) קובע פה אחד הרכב שופטים, בראשות כב׳ השופט יורם דנציגר, כי הועדות המקומיות, בהעדר הסמכה מפורשת בדין, ומכח עיקרון חוקיות המינהל, אינן מוסמכות לדרוש כתבי שיפוי מיזמים.

בית המשפט סוקר את מרבית פסקי הדין שנפסקו בהקשר של כתבי שיפוי, ואת העובדה שעל אף שסוגיות הסובבות את נושא השיפוי נבחנו בפסיקה אף פעם לא נדרש בית המשפט לסוגיית הסמכות. בית המשפט מוסיף וסוקר את השיקולים בעד ונגד הכרה או אי הכרה בחוקית הדרישה למתן כתבי שיפוי, ולבסוף מכריע וקובע כי הנוהג הכה מושרש לדרוש כתבי שיפוי, איננו חוקי.

אחת לתקופה, מוטלת לעולם המוניציפלי פצצה על ידי בית המשפט העליון, שגורמת לטלטלה, ושינוי פרקטיקות בסיסיות בהתנהלות של הועדות המקומיות. אין ספק שפסק דין בענין פרחי ביקל מצטרף לפסק הדין בענין דירות יוקרה לפניו, ולפסק הדין בענין קנית בתקופתו, ויש לו ויהיו לו השלכות רבות שלא את כולן ניתן להעריך כבר עתה.

בהיבט המשפטי הצר בפני הצדדים להליך עומדת האפשרות לבקש דיון נוסף, אליו מן הסתם יבקש להצטרף גם היועץ המשפטי לממשלה, שחסרונו בהליך הנוכחי אכן הורגש. בהקשר זה יש להתפלא על כך שהועדה המקומית לא דרשה את הצטרפותו בשל השלכות הרוחב של העניין, ויש להתפלא עוד יותר על הרכב השופטים, שלא ביקש את עמדת היועץ המשפטי בסוגיה , טרם החלטה מסוג כזה. מן הצד השני יש להתפלא על היועץ המשפטי שקיבל בפס"ד אברמוביץ "הערת אזהרה", והתרעה מהשופטים פוגלמן ורובינשטיין, לפיה לא נאמרה המילה האחרונה בענין זה, אך לא טיפל בענין מבעוד מועד.

מכל מקום, אין ספק כי העובדה שההחלטה בענין פרחי ביקל ניתנה פה אחד, לאחר מתן ההתרעה בענין אברמוביץ, ומאחר ואין בה חידוש הלכתי, תקשה על קיומו של דיון נוסף. מאידך, עצם העובדה שלא הונחה עמדת היועץ בפני ההרכב, כמו גם, העדר הוראות מעבר, וביטול פרקטיקה, שהתגבשה ממש לידי נוהג, והוכרה בעקיפין על ידי בית המשפט העליון והכל בהרכב של שלושה שופטים, יאפשרו להענות לבקשה. הנושא פתוח על כן מבחינת תוצאותיו, אך דבר אחד ברור - בקשה לדיון נוסף תוגש.

אם תדחה הבקשה לדיון נוסף או פסק הדין יאושר בדיון הנוסף יגיע זמנו של המחוקק. האינטרסים כאן ענקיים. ללא כתבי שפוי הועדות המקומיות משותקות. לפחות בטווח הקצר והבינוני. הן לא תעזנה לאשר תוכניות החושפות אותן לחור תקציבי ענק. משרד האוצר צריך להימצא בהקשר זה בצידן של הרשויות. ראשית הוא בודאי לא רוצה לממן את החור בקופת הרשויות  המקומיות, ושנית, העדר כתבי שיפוי יגרום לעצירה של קידום תוכניות למגורים על ידי יזמים פרטיים, בדיוק  הפוך מהמגמה אותה מנסה משרד האוצר לעודד. באופן מפתיע, גם היזמים יתמכו במהלך מאחר ועל אף שהם אלה שנושאים בנטל השיפוי, הם למדו לגלם את מחירו במחירי הדירות, והם מבינים שללא כתבי שיפוי קידום תוכניות חדשות יעצר. הבעיה במהלך חקיקתי, מעבר לזמן שנדרש לו, היא שלעולם אין לדעת איך הדברים מתפתחים, כשלמשחק נכנסת הפוליטיקה. אפשר בהחלט לחשוב שמישהו באוצר יחשוב שהתוצאה דווקא טובה והמהלך יביא להורדת מחירי הדיור (ראה הדיון על מיסוי על דירה  שלישית) שכן,ממחירים אלה יוכלו היזמים להפחית עת עלויות השיפוי, כשהנטל בהקשר זה על קופת הועדה המקומית.

כל זה מביא אותנו לשאלה - מה עכשיו?

בטווח הקצר יש להניח שתכניות המצויות בתהליכי אישור יעצרו, עד להתבהרות התמונה. ועדות מקומיות ישבו על הגדר ויחכו. 

באשר לתכניות שכבר אושרו, וכוללות כתבי שיפוי, יזמים שנתנו כתבי שיפוי יבקשו להתנער מהם, ומהצד השני ועדות שומרות חוק לא תגבינה כספים מכח כתבי שיפוי לא חוקיים. זאת ועוד, יזמים שנתנו כתבי שיפוי, מכוחם נדרשו לשלם פיצויים, עתידים לתבוע את הועדות המקומיות בדרישה להחזר תשלומי השיפוי.

לאחר שתתבהר התמונה, ולמרות הדברים האלה, ימצא מן הסתם, הסדר חלופי, או שנחזור למושכלות יסוד לפיו ועדות גובות היטל השבחה וממנות באמצעותו ממנו את תביעות הפיצויים, ממש כפי שקבע ההרכב של בית המשפט העליון, שהעניק לועדות המקומיות, בערב השבת, זר של פרחי ביקל......

הפרטת צורכי ציבור

הסממן המאפיין שימושים ציבוריים הוא כפיפותם לעקרונות ציבוריים. קרי, שוויון, יחס שווה לכולם, תום לב. כך אין דומה בית ספר פרטי לבית ספר ציבורי, ולא דומה מערכת הבריאות הציבורית לזו הפרטית. הדרך להבטיח שמירה של אינטרסים ציבוריים, בשימושים ציבוריים המבוצעים על ידי גורמים פרטיים (למשל רמת הסיעוד בבתי אבות סיעודיים) היא באמצעות רגולציה ופיקוח ואכיפה.

חוק התכנון והבניה קובע בסעיף 188 כי "מותר", לועדה המקומית להפקיע קרקע לצורכי ציבור. אלה, כוללים ערב רב של שימושים, המוגדרים כולם כ"צורכי ציבור".

סעיף 188 הוא שריד לרגולציה פרימיטיבית. כזו שהבטיחה את צורכי הציבור באמצעות נטילת הקרקע מהציבור, הפיכתה לקרקע בבעלות ציבורית, והכפפת השימוש בה, אגב כך, לכללי המשפט הציבורי. בתחילה, צורכי הציבור בקרקעות ציבורית, סופקו על ידי הממשלה וסוכניה או על ידי הרשויות המקומיות. במשך השנים חלה התפתחות, והגורמים הציבוריים החלו לספק את השירותים הציבוריים באמצעות גורמים פרטיים, שהוכפפו ל"סטנדרט הציבורי" באמצעות הסכמים למיניהם. התוצאה, קצת מוזרה, משום שמשמעות הדברים היא שקרקע מופקעת מפלוני על ידי הרשות הציבורית, על מנת לתת לאלמוני לנהל עסק על הקרקע שהופקעה, בכפוף לכללים שהרשות קבעה בהסכם. מדוע אם כן, לא לקצר את התהליך, לקבוע במישרין את הכללים, ואגב כך לאפשר לפלוני להפעיל במישרין את השירותים הציבוריים על הקרקע שלו, תוך שמירה על קנינו, מבלי שבתווך, הקרקע תופקע ותועבר לאלמוני?

בקיצור, השאלה היא האם לא נכון בעידן הנוכחי של רגולציה מודרנית, לצמצם את הפקעות הקרקע, ולהבטיח את קיום המטרות הציבוריות, באמצעות רגולציה נושאית ולא באמצעות הבעלות על הקרקע. במילים אחרות, השאלה מתי מפקיעים קרקע לצורכי ציבור ומתי מאפשרים לציבור לבעל הקרקע ליזום ולספק את צורכי הציבור בעצמו?

החוק כורך בהגדרת צורכי ציבור, שימושים ציבוריים קשים ושימושים ציבוריים רכים. כשאנו  אומרים שימושים ציבוריים קשים, אנו מתכוונים למוצרים ציבוריים, קרי כאלה שהציבור זקוק להם, אך בשל כשל שוק, אין כל הצדקה כלכלית לבצע אותם, אלא באמצעות השקעות ציבוריות ומימון ציבורי. כבישים למשל או מערכת החינוך הציבורית. כשאנו אומרים שימושים ציבוריים רכים אנו מתכוונים לשימושים ציבוריים, המהווים צורכי ציבורי, אך ניתן לספקם באמצעות המגזר הפרטי, דיור סיעודי לדוגמה.

נראה כי ביחס לשימושים ציבוריים קשים, ברירת ההפקעה צריכה עדיין להיות ברירת המחדל. אך, לגבי שימושים ציבוריים רכים, ברירת המחדל צריכה להיות הפוכה. במקרים כאלה, ההפקעה צריכה להתבצע רק אם, ניתנה הודעה מותניית לבעל המקרקעין, לפיה הקרקע תופקע אם לא יחל בביצוע השימוש הציבורי תוך X ימים. התוכנית "המהפכנית" הזו תלויה בתנאי אחד. קיומה של רגולציה מתאימה בכל נושא ונושא בוא נדרש שירות ציבורי, ובהתאמתם והצרתם של סעיפים 188 , 189 לחוק למציאות הרגולטיבית העדכנית, בין בדרך של חקיקה ובין באמצעות פרשנות מצמצמת.

לגור בנייר עיתון

זה לא סוד. אנחנו כאן במרפסת, לא חסידים גדולים של הותמ"ל. ככאלה, החלטנו לבדוק, לאחר שחלפו למעלה משנתיים ממועד כניסתו לתוקף של החוק למתחמים מועדפים לדיור, מה קרה מאז?

על פי האתר של מינהל התכנון במשרד האוצר, אושרו עד היום עשר תמ"לים, הכוללים בסך הכל, 42,336 יחידות דיור. נוסף על כך, מצויות  בהפקדה עשר תמל"ים נוספים, ובהן 31,252 יח"ד. סה"כ 73,588 יח"ד. נוסיף לכך הנחה שהאתר של מינהל התכנון אינו מעודכן, ולכן ניתן לדבר על כ- 80,000 יח"ד, שאושרו בתקופה קצרה יחסית. אין ספק כי מדובר בהספק ראוי לציון.

עם זאת, מספר יחידות הדיור המאושרות, אינו רלוונטי. את הותמ"ל לא צריך לבחון על פי השאלה כמה יחידות דיור אושרו באמצעותה? אלא על פי השאלה העומדת בבסיס מטרת החוק שהקים את הותמ"ל, קרי, האם עבודת הותמ"ל הביאה ל"הגדלה מהירה של היצע יחידות הדיור".  אמנם, המספרים שהבאנו לעייל מעידים על כך, ש"על הנייר" הוגדל ההצע של יחידות הדיור. אבל זאת לא מטרת החוק. מטרתו של החוק אינה להגדיל את ההצע המתוכנן, ההצע על הניר, אלא את ההצע בפועל. מטרתו לאשר תוכניות בניה שמכוחן ניתן להוציא היתרי בניה.

האם כך אכן קורה?

בדקנו, אקראית, שתי תוכניות שהותמ"ל אישרה.

הראשונה היא תמ"ל 1001 תוספת של כ- 10,000 , למעשה תוספת יחידות הדיור המרכזית שאישר הותמ"ל במרכז הארץ, על פי הנתונים המפורסמים. אלא, שבסעיף 7.2 שכותרתו מימוש התוכנית כתוב כי מימושה צפוי: "בתוך 25 שנים ממועד אישור התוכנית."

עכשיו תסבירו לי, למרות כל הנסיבות המקלות שיש ביחס לפינוי בסיסי הצבא מתל השומר, איך התוכנית הזו תורמת להגדלה מהירה של היצע יחידות הדיור? האם מתקיימת כאן ההצדקה לוויתור על תהליך תכנוני מסודר, לצורך פתרון מצוקת הדיור? לטעמנו התשובה שלילית. לטעמנו, התוכנית לא רק שאינה תואמת את מטרת החוק, אלא בכלל שיש ספק באשר לחוקיותה, על רקע החריגה הכל כך מהותית ממטרות החוק.

התוכנית השניה שבדקנו היא תוכנית שאושרה בתחום התכנון של מלכת הותמ"ל, היא קריית גת. תמ"ל 1011. זו אינה תוכנית מועדפת למגורים. זו תוכנית לכריית חרסית, שרק לאחר השלמתה ופינוי חומר הגלם יפותח השטח למגורים. האם הותמ"ל מוסמכת לאשר תוכניות לכרייה. התשובה היא לא. האם היא מוסמכת לאשר תוכניות למגורים, כשבמסגרת עבודות הפיתוח שלהן, מתבצעת תוכנית שלמה לכרייה. כנראה שכן. תמ"ל 1011, היא ההוכחה, שהראש היהודי לא מפסיק להמציא פטנטים. בכל מקרה מגורים בתמ"ל 1011, יתוכננו רק לאחר ביצוע הכרייה. לא מחר בבוקר.

כאן תכננו לסיים את הבדיקה, אבל לאור התוצאות שהתקבלו מבחירה אקראית של שתי תוכניות, החלטנו להציץ בתוכנית שלישית, שמא בטעות נפלנו על שתי תוכניות שבהן יש בעיתיות מיוחדת. הצצנו בתוכנית שלישית היא תמ"ל 1006, אשקלון במסגרתה אושרו למעלה מ 11,000 יח"ד, קרי כ 25% מכלל היחידות שאושרו עד כה. חשכו עיננו. ראינו את התנאים להיתרי בנייה, והבנו את העניין כולו. רשימת התנאים להיתר בנייה הכלולה בתוכנית, לקוחה מהגיהנום. עכשיו נפל האסימון. תוכנית בותמ"ל, אינה מקצרת את זמן התכנון, היא פשוט מעבירה אותו לשלב הרישוי. בבחינת קודם נאשר ואחר כך נתכנן. צואר הבקבוק פשוט עבר מאחריות מוסדות התכנון הארציים והמחוזיים, לאחריות הרשויות המקומיות. זוכרים מה כבר נאמר על הראש היהודי?

למעלה משנתיים לאחר אישור חוק הותמ"ל, נראה שהותמ"ל תכשל במטרתה הבסיסית. היא אינה מסוגלת להגדיל את היצע יחידות הדיור באופן מהיר, אלא רק את אישורן של יחידות דיור כאלה – אישור שמוביל לכותרות ביתון, אך אינו מועיל להורדת מחירי הדיור. התוצאות של פרסומי השבוע האחרון, בדבר המשך המגמה של עליות מחירים בשוק הדיור, אכן משקפים זאת, ועמישראל ימשיך לגור על הנייר.

נקודת איזון חדשה

ועדות הערר לתכנון ולבניה, הממלאות תפקיד חשוב במערכת התכנון, רוכשות ברמה הפורמאלית את כוחן בתחום עררי הרישוי, מהוראות סעיף152 (ד) לחוק התכנון והבניה הקובע כי "החלטת ועדת הערר תבוא במקום החלטת הועדה המקומית או רשות הרישוי, לפי הענין".

הפסיקה של בית המשפט העליון, שבאופן מסורתי מתייחסת בחשדנות לועדות המקומיות ("שהרוויחו" בצדק יחס זה), הניחה מגבר רב עוצמה על הסעיף האמור, וההלכה הברורה והמושרשת קובעת היום כי "ככל שמדובר בהליך המתקיים בפני ועדת ערר, שהיא בגדר "מוסד תכנון", כהגדרתו בסעיף 11א(א) לחוק התכנון והבניה, הרי שועדת הערר רשאית לשים את שיקול דעתה המקצועי במקום שיקול דעתה של הועדה המקומית. הביקורת שמפעילה ועדת הערר נעשית בדרך של בחינה מחדש (DE NOVO) של ההחלטה, בהתאם לשיקולים מקצועיים ותכנוניים (סעיף 152(ד) לחוק התכנון והבניה)." (ראו: עעמ 2131/12 ‏ ‏ רוני טל [טוקוולי] נ' ועדת ערר המחוזית ת''א, פורסם בנבו).

לנו  נדמה שצריך לחשוב מחדש על הלכה  בלתי מסויגת זו, ולהציב לה גדרות וסייגים.

ראשית - לא תמיד ועדת הערר, כמוסד ממלכתי, תהייה מי שתשקול את השיקולים הממלכתיים. הדוגמה של תמ"א 38, והפרשנות המרחיבה של ועדת הערר בתל אביב להוראותיה, עד לעצירת התהליך על ידי היועץ המשפטי לממשלה, והצגת עמדה הפוכה לבית המשפט, ידועה לכל עולם התכנון. זהו מקרה שבו דווקא ועדות מקומיות הפעילו גישה מרוסנת וועדת הערר היא ביקשה לאמץ גישה תכנונית מרחיבה. זהו איננו המקרה היחיד. מקרים אחרים לא זכו לתהודה ציבורית רחבה. במקרים אחרים, בגלל העדר השלכות רוחב לא הייתה התערבות של היועץ המשפטי, אך מקרים אלה התרחשו ומתרחשים. התרופה היחידה במקרים אלה הינה בעתירות מנהליות, אך זו אינה תרופה מועילה, שכן, על רקע ההלכה האמורה בתי משפט מנהליים ממעטים להתערב בהחלטות של ועדות הערר.

שנית -  מאז הוקמו ועדות הערר, ונוצקה סמכותן, חוק התכנון והבנייה עבר שינויים לא מועטים. חלק מהשינויים נגע לסמכויות הועדות המקומיות, והעצמת כוחן בתחום התכנון, יחד עם העמקת הביקורת של ועדות הערר בתחומים אלה. תפיסה זו של המחוקק "הנוטה", מטעמים של יעילות "לסמוך" יותר על הועדות המקומיות בתחום התכנון, לא חלחלה אל תחום הרישוי.

שלישית – בהתערבות ועדות ערר בהחלטות של ועדה מקומית, יש, כשל מובנה, הנובע מטיבן השיפוטי של ועדות אלה. בעוד ועדות מקומיות דנות בכל בקשה להיתר המוגשת בתחום מרחב התכנון המקומי, דנות ועדות ערר רק בנושאים המגיעים אליהם על ידי צד בעל זכות ערר. כתוצאה מכך, ועדות מקומיות המגבשות את החלטותיהן התכנוניות תוך קביעת מדיניות והפעלות שיקול דעת תכנוני ראוי, עשויות למצוא את עצמן, במקרים קונקרטיים, עומדות בפני החלטות חריגות למדיניות הכללית אותן קבעו ואותה הם מיישמים, והכל, כתוצאה מהתערבות של ועדות הערר, במקרה קונקרטי, המתעלם מהתמונה התכנונית כולה. זאת ועוד, שיטת "התקדים המחייב", אינה קיימת בועדות הערר, כפי שהיא קיימת במערכת המשפט, ומסתמכת בעיקר על מבחני הסבירות. לכן החלטה של ועדת הערר, במקרה קונקרטי, לא בהכרח תשליך על מקרה אחר.

על רקע כל אלה, נראה כי ועדות הערר צריכות לקבוע לעצמן, שני מסלולי התערבות בהחלטות בנושאי הרישוי. המסלול הראשון הוא המסלול המשפטי. במסלול זה, בחינה משפטית צריכה להיעשות על ידי ועדות הערר, וככל ונמצא כי יש בהתנהלות ועדת מקומית חוסר חוקיות, או עילות מנהליות אחרות המצדיקות התערבות, חייבת ועדת הערר להתערב. לעומת זאת, במסלול השני, שענינו שיקול דעת תכנוני, מצופה מועדות הערר, אפילו שהן מוסמכות להתערב, לשות זאת באיפוק רב, להבין את מגבלת כוחן כאמור, ולאפשר לועדה המקומית לקיים את המדיניות, שבסופו של דבר היא כגוף נבחר, נבחרה על ידי הציבור על מנת לממשה.

דומה כי ועדות הערר מבינות זאת, ומרביתן ברוב המקרים נוהגות כך. 

הרטוריקה השיפוטית טרם הפנימה זאת, ומצופה ממנה לעשות כן, ולקבוע נקודת איזון חדשה בתחום הרישוי בין ועדות הערר לבין הועדות המקומיות. 

חלומות ותקוות

לקראת ראש השנה, נוצר מן נוהג שכזה לפיו כולם מדרגים את אנשי השנה שלהם. 

דווקא בשנה הזו, שנה שבה תחום התכנון ומחירי הנדל"ן לא ירדו מכותרות העיתונים, נראה היה כי איש השנה צריך היה לבוא מתחום זה. כחלון למשל. אבל, כרגיל, גם השנה "הסמול והימין", בראש הכותרות, והנדל"ן, הוא מציץ מאחור, מה שמבטיח יותר מהכל שגם בשנה הבאה מה שהיה הוא שיהיה.

מאחר ואת השנה המסתיימת כעת התחלנו בחלומות על  ירידת מחירי הדיור, בחרנו לבחור את איש השנה של "המרפסת" בתחום התכנון והנדל"ן, בסימן זה. המרפסת מסכמת שנה של חלומות.

במקום החמישי והאחרון מצוי ראש הממשלה בנימין (ביבי) נתניהו. 
הוא נכנס לרשימה בדוחק, משום שראינו שאין רשימה של אנשי שנה מבלי שהוא שותף מרכזי בה. הישגו העיקרי של ראש הממשלה הוא ההימנעות מלהתעסק בתחום זה, ושיאה "בניגוד הענינים", בעניין הטיפול ביוזמת המיסוי על הדירה השלישית של השר כחלון. הוא באמת לא שם. החלום היחידי של ראש ממשלתנו הוא להיבחר שוב. במשבר הדיור הוא ב win-win situation. אם כחלון יצליח, הרי הייתה זאת ממשלתו שניצחה את מחירי הדיור, ואם כחלון יכשל, הרי שלכישלון במקרה זה יש כתובת, והיא לא בקיסריה, אלא מעט דרומה משם, באולגה.

במקום הרביעי ברשימת החולמים נמצאת הגב' בינת שוורץ וצוות מינהל התכנון במשרד האוצר. 
הם שחלמו על ייעול וקיצור הליכי התכנון והבניה, הגשימו את חלומם בשנת תשע"ו באמצעות מבול של תקנות המשנות את פני תהליכי התכנון, אך דומה כי המרחק בינם לבין ייעולם וקיצורם של תהליכים אלה, הולך ומתרחק.

במקום השלישי המכובד, איך לא, השר משה כחלון.
הוא אשר ממשיך לחלום על נדל"ן כסלולר, אולי הבין  השנה כי הרגולטור אינו כל יכול. שוק הנדל"ן מושפע מהרבה מאד שחקנים, חלקם שחקני חוץ, וכי מהותו של התכנון אינה בביטול חסמים אלא דווקא בהצבת חסמים וניהולם. נראה כי הסקרים האחרונים המצביעים על ירידה בכוח מפלגתו של כחלון הם העדות המובהקת לכך שחלומו של כחלון מתקרב אל שיברו, או שלפחות כך חושב הציבור.

במקום השני, נמצאים חברי קבוצות הרכישה. 
אלא שחלמו כי הנה  דירה במחיר "סביר", בהישג ידם, אך ככל שהתקרבו אל, הדירה הולכת הדירה ומתרחקת מהם, הן במועד מסירתה, והן במחירה.

ובמקום הראשון, מצויים רוכשי הקרקעות החקלאיות.
אלה עדיין לא יודעים כי חלומם עומד להיהפך לסיוט.אלה שקנו קרקע לדירה על גבעה צופה לים ליד מושב נס גלים, ועדיין מאמינים כי מצגת הפאואר פוינט שראו תוביל אותם באמצעות השקעה של 125,000 ₪, לקרקע לדירה. הם חיים בתקווה מבלי לדעת שעשו עליהם סיבוב. הם עדיין לא יודעים כי הסיכוי שהקרקע שלהם תופשר נמוך מהסיכוי לזכות בפיס. הם עדיין לא יודעים, שגם אם תופשר הקרקע, הרי שלאחר הליכי האיחוד והחלוקה, ההפרשות לצורכי ציבור, המטלות הציבוריות, וההיטלים ישארו אולי עם משקוף לדלת.

לכל אלה ולכל עם ישראל שנה טובה, ומי יתן שכל חלומותיכם יתגשמו.

נקודת ייחוס

אחד הנושאים העומדים במרכז הממשק שבין תכנון למשפט, הוא גבולות שיקול הדעת התכנוני. הכלל המשפטי ברור וידוע. בית המשפט לא מתערב בשיקולי תכנון, אלא על רקע של חוסר סבירות קיצוני, חוסר תום לב שיקולים זרים וכיוב'. מה שפחות ברור וידוע הוא מה הגבול. כלומר באיזה נקודה שיקולי התכנון יחצו את קו חוסר הסבירות, ויובילו להתערבות שיפוטית. איתור נקודת הגבול, נבחן תמיד בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה, ועם זאת דומה כי לאחרונה הולכים ומתחדשים מדדים אובייקטיביים, חיצוניים להליך התכנוני, המהווים כלי לבחינת שיקול הדעת התכנוני.

כך למשל, תקן החניה החדש, המחליף את תקן החניה מ 1983. כך למשל תקן 5281 לבניה ירוקה, וכך גם המדריך החדש לחישוב שטחים לצורכי ציבור בתוכניות.

כל המסמכים הללו אינם מסמכים מחייבים, אך הם נותנים קנה מידה לסבירות, ומוסד תכנון שירצה לסטות מהם יצטרך להסביר ולנמק מדוע הוא עושה כן.

בעידן הנוכחי, בו מוסדות התכנון "מונחים מלמעלה", לנצל כל קרקע פנויה עד לרף הניצולת המקסימלי שלה, המדדים הללו מהווים כלי בחינה הכרחי ונקודת ייחוס ראויה לכל תוכנית.

תקן צפיפות

המונח "צפיפות", הפך בשנים האחרונות לאחד הפופולריים בשוק הנדל"ן במדינת ישראל. כולם מדברים על הצפיפות, אבל בכלל לא בטוח שכולם מתכוונים לאותה צפיפות. את יזם הנדל"ן מעניינת צפיפות המגורים נטו, כלומר כמה דירות הוא יכול לבנות על החלקה שרכש, ואת מוסדות התכנון בעיקר מעניינת (או צריכה לעניין) צפיפות המגורים ברוטו ברוטו, כלומר כמה יחידות דיור ניתן להפיק ממשאב הקרקע המתכלה, מבלי לפגוע באיכויות המגורים.    

מדדי הצפיפות, הם כלי תכנוני חשוב. לא צריך להסביר שצפיפות יתר עשויה להפוך אזורים נפלאים, לסלאמס בשל מחסור בתשתיות, מבני ציבור, ושטחים פתוחים, ואילו צפיפות חסר עשויה להוביל לבזבוז משאבי קרקע, ולאי ניצול ראוי של תשתיות.

השאלה מהי הצפיפות הראויה היא שאלה של מדיניות. כך, בעוד שבשנות ה – 90 קודמו במדינת ישראל פרויקטים רבים של "צמודי קרקע", הרי שבשנים האחרונות, ככל שהעמיק משבר הדיור, התהפכה המדיניות, וכעת בניה לגובה ושימוש אינטנסיבי במדד הקרקע, היא הבון טון.

הגדלת צפיפות המגורים חייבה בחינה מחדש של מגבלות הצפיפות, קרי מהו אותו סף בו הגדלת צפיפות תבוא על חשבון צורכי ציבור ראויים, בשים לב לתנאים המשתנים והייחודיים לכל איזור.
על רקע זה פורסם החודש המדריך החדש להקצאת קרקע לצורכי ציבור.

המדריך איננו מסמך מחייב – הוא כלי עזר. עם זאת ניתן לחשוב שלגבי תוכניות רחבות היקף, סטייה מהמדדים הקבועים בו, ללא הסבר והנמקה ראויים, תהיה בלתי סבירה. כך גם העדר בחינה מחדש של הקצאות הקרקע ביחס לאיזור מסוים, בו אושרו מספר תוכניות זו אחרי זו, עשויה אף היא להיות לא סבירה.

המדריך יוצר שינוי תפיסתי ביחס לשטחי הציבור ומיקומם במרקם העירוני, אם כי כלל לא בטוח שכל ההסדרים הקבועים בו ניתנים ליישום על בסיס החקיקה הקיימת, ויתכן שיצריכו שינויי חקיקה. כך למשל השאלה אם ניתן לחייב בתוכנית בעל קרקע, להקצות שטחי בניה בבניין גמור לצורכי ציבור, היא שאלה משפטית שלמיטב ידיעתנו טרם הוכרעה בפסיקה, על אף שנדונה במספר הזדמנויות.

עצם פרסומו של המדריך החדש, תעלה מן הסתם סוגיות משפטיות נוספות. כך יש להניח שהשאלה אם נערכה צריך היה לערוך בחינה פרוגרמטית לגבי תוכניות מסוימות, תתברר בשלב מסוים בבתי המשפט. זוהי אומנם שאלה תכנונית גרידא, אבל המדריך קובע אמות מידה מסוימות שאי הפעלתן ללא הנמקה סבירה עשויה להפוך לתקלה משפטית. עוד שאלה שיתכן שתעלה היא, האם מקום בו נערך מסמך הבוחן הקצאת קרקע על פי המדריך, קיים צורך להפקיד את המסמך על מנת שניתן יהיה לבחון את מסקנותיו ולקבל את התייחסות הציבור אליו במסגרת ההתנגדויות, או שמדובר במסמך פנימי וכלי עבודה שאינו מענינו של הציבור.

כך או כך, בתקופה של הגברת הצפיפות, המדריך החדש להקצאת קרקע לצורכי ציבור, היה צורך הכרחי, ואם תרצו תוכלו לראות בו "תקן הצפיפות" של מדינת ישראל. 

משטרת הבניה

בנינים לא צריכים לקרוס. אם זה קורה, מישהו התרשל.

נכון להיום, ערב כניסתה לתוקף של הרגולציה החדשה, המדינה, הרשויות המקומיות, והמוסדות התכנון, כמעט ואינם מפקחים על תֶכֶן הבניה. המנגנון היחיד לפיקוח על הבנייה הוא הפחד. החשש של מתכננים/ מהנדסים/ יזמים/ קבלני ביצוע שאם יחסכו בברזל ובבטון, ולא יבנו בהתאם לתקנים, הבניין יתמוטט, והם יצטרכו לתת את הדין. הבעיה היא שבמדינת "יהיה בסדר" זה כנראה לא מספיק.

בשבוע הזה שאחרי קריסת חניון הברזל, זכה הציבור הרחב להכיר את מכוני הבקרה. אותם גופים, אשר יצר תיקון 101 לחוק התכנון והבניה, שטרם התחילו לפעול בשל העדר תקנות מתאימות, ואשר אמורים להוציא מן הכח אל הפועל את מסקנות ועדת זיילר. זו שהוקמה עקב אסון ורסאי.

מכוני הבקרה, אינם תרופת פלא לרשלנות, שכן אין זה מתפקידם לשנות את תקני הבניה הקימים, אלא להבטיח את ביצועם. לעומת המצב הקיים היום, מכוני הבקרה ישפרו את המצב. הם יוסיפו מימד של פיקוח על תֶכֶן הבניה. בצד זאת הם יעכבו את תהליכי התכנון, ואת תהליכי הביצוע, ייקרו אותם, במיוחד בפרויקטים בהם ערכי הקרקע נמוכים, ואף אחד לא מבטיח שיהיה בכוחם למנוע מעשי רשלנות. יש שיאמרו שלשרשרת הרשלנים יתווסף כעת רשלן פוטנציאלי נוסף, שיחלוק את האחריות הביטוחית עם כל היתר.

כשמדינת ישראל רצתה להתמודד ברשלנות של נהגים המובילה למאות הרוגים בתאונות דרכים, היא הקימה את משטרת התנועה, והיא משקיעה המון כסף בנידות ובאמצעים. אף אחד לא העלה על דעתו להעביר את הפיקוח על התנועה למשטרה פרטית. כשמדינת ישראל החליטה להתמודד באסונות הבניה, היא פעלה הפוך. היא הקימה את מכוני הבקרה. כלומר, היא הפריטה את "משטרת הבניה". כלומר שוב קבלן, שרוצה לחסוך בעלויות, ממש כמו הקבלן שבונה את החניון. 

המדינה כנראה החליטה שבמונחי עלות תועלת, ניתן לספוג כמה הרוגים בודדים בכל כמה שנים, כתוצאה מבניין מתמוטט. מדוע לא לקבוע תנאי מינימום לזהותו של מהנדס ולכישוריו של קבלן ביצוע – למדינה פתרונים. בכל מקרה נראה שמכוני הבקרה אינם הפתרון המיטבי לבעיית הבניינים המתמוטטים, בודאי לא היחיד, אבל הם פתרון מצוין לאחריותה של המדינה. כעת, אף זיילר לא יוכל לבוא בטענות לרגולטור שהוא אינו דואג לפיקוח על תֶכֶן הבניה. בזה יתרונם המרכזי של מכוני הבקרה. כמו שאמרנו – יהיה בסדר.

הלכת קנית - הסוף !!

השבוע בוטלה הלכת קנית.

לא הופתענו.
לפני כשנה וחצי בחרנו לייחד להלכת קנית את סיכום השנה העברית היוצאת. בפוסט שפרסמנו, בשם "הלכת קנית - הסוף ?", סקרנו את התפתחות הפסיקה בעניינה של הלכת קנית, לרבות את פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים בפרשות הוניגמן ובר יהודה, בהן ניתנה ההחלטה השבוע, וכתבנו כך:

"את הסיכום שלנו לשנה החולפת בחרנו ליחד, בעקבות פטירתו של דוד עזריאלי, למה שלדעתנו מסתמן כדעיכתה של הלכת קנית."

ובהמשך:

"מקריאת רצף הפסיקה לא ברור כלל האם הלכת קנית תשונה בקול תרועה רמה, באמירה חדה ומפורשת בפס"ד חד ויחיד, או בצעדים קטנים, כפי שנעשה כעת. עם זאת, מרצף הפסיקה שסקרנו, ניתן להצביע על המגמה לצמצומה של הלכת קנית.

כדי באמת לדעת כיצד תתפתח הפסיקה בענין זה, נצטרך להמתין עד לאחר החגים...."

החגים חלפו, ואחריהם עוד חגים, והנה מיד לאחר הפסח, באיחור אלגנטי של שנה אחת, פורסמה ההחלטה בפס"ד חד ויחיד, הקובע את ביטלה של הלכת קנית. 

להלכת קנית הייתה משמעות כספית אדירת מימדים, ויתכן שיש לה אף חלק לא מבוטל בהתייקרות מחירי הדיור בישראל.

הלכת קנית גרמה לכך, שמאות מליוני שקלים זרמו לקופת המדינה, במקום לקופת הרשויות המקומיות.

הלכת קנית גרמה לכך, שרשות מקרקעי ישראל החלה לגבות מחוכריה תשלום ל 91% מערך הקרקע, ובעקיפין "להתמכרות" של תקציב המדינה להכנסות ממחירי הקרקע, ולניגוד הענינים של רמ"י, בין תפקידה לשווק יחידות דיור לבין רצונה "להנות" ממלוא עליית מחיר הקרקע המאמיר, ללא שותפות "בהנאה" של השלטון המקומי.

הלכת קנית גרמה לתלות של השלטון המקומי, במדינה, לצורך ביצוע עבודות פיתוח, תלות ששיאה האירוני בתהליך עוקף החוק המכונה "הסכמי הגג", שהם סוג של פתרון עקום ולא שויוני, להעברת כספים מהמדינה לרשויות המקומיות, מקום שלמלא הלכת קנית, הדברים היו נעשים ממילא.

הלכת קנית גרמה לכך, שרשויות מקומיות לא תרצינה לפתח קרקע.

ביטול הלכת קנית היה מחויב המציאות.

מטבע הדברים ההחלטה השיפוטית אינה נותנת פתרון מלא לכל התוצאות הנובעות ממנה, ועוד לא תמו ההתדינויות בהקשר זה.

ניתן רק לקוות שהמדינה תתעשת, ובמסגרת סמכויותיה, לא תנסה ברגולציה, ליצוק מתכונת כזו או אחרת של הלכת קנית, אלא תמצא בכך הזדמנות להסדיר את כלל מערכת הגבייה כתוצאה מתוכנית, לרבות ביטולו של סעיף 21 לתוספת השלישית.

אבל זה כבר מפוסט אחר.....

מתנגדים להתנגדות

מה הסיכוי שהטענות של מתנגדים יתקבלו ?

התשובה לשאלה שבכותרת היא: 30%.

איך בדקנו ?

החלטות של ועדות משנה להתנגדויות בנויות עקרונית משלושה חלקים. חלק כללי, עקרוני, ובו עמדת הועדה ביחס לתוכנית וכן עמדותיה העקרוניות והכלליות ביחס לנימוקי התנגדות משותפים ו/או חוזרים. חלק מרכזי, הכולל פירוט של הטענות השונות שהוגשו במסגרת כתבי ההתנגדויות, ומתן מענה עליהן. חלק שלישי, הכולל את סיכום ההחלטה, ואת התנאים בהם תאושר התוכנית למתן תוקף. (לא מצאנו תוכנית שנדחתה לחלוטין). את החלטות הועדות ניתן למצוא באתר האינטרנט של מינהל התכנון במשרד האוצר.

חיפשנו תוכניות שנדונו ואושרו בשנת 2015, בכל ועדות המשנה להתנגדויות במחוזות השונים. לא בדקנו תוכניות שאינן בסמכות ועדה מחוזית. מצאנו 310 תוכניות, העונות על ההגדרה האמורה, ביחס אליהן התקבלו 310 החלטות. ועדות המשנה להתנגדויות, פירטו במסגרת ההחלטות האמורות 4575 טענות של מתנגדים שקיבלו מענה מהועדה. מתוך הטענות הנ"ל, 3564 טענות נטענו על ידי גורמים פרטיים (כולל מתנגדים פרטיים, התארגנות של פרטיים לקבוצות, ארגונים חוץ ממשלתיים וגם יזמים שמגישים התנגדות לתוכניות שהם עצמם הגישו). 1011 טענות נטענו על ידי גורמים מוסדיים (רשויות וועדות מקומיות, חברות ממשלתיות).

מתוך כלל ההתנגדויות של גורמים מוסדיים התקבלו 50% מהטענות.

מתוך כלל ההתנגדויות של פרטיים התקבלו 30% מהטענות.

לצורך החישוב התייחסנו לטענות שהתקבלו חלקית, כטענות שהתקבלו.

מבחינה סטטיסטית המספרים יחסית מרשימים, (אם כי לאחר נטרול היזמים והארגונים החוץ סביבתיים, הנתונים מקבלים פרופורציה אחרת). אבל, כאשר קוראים ובוחנים את תוכן ההחלטות שהתקבלו מתקבלת תמונה עגומה, על פיה, ציבור המתנגדים, הוא לא יותר מאשר "קבוצת ביקורת" על התוכנית. תרומתה של קבוצת הביקורת לתוכנית היא סוג של "תיקוני הגהה", לתוכנית, אך אין בכוחה להוביל שינויים מהותיים בתוכנית. נדירים המקרים, אם בכלל, בהם תוכנית שועדה מחוזית החליטה להפקיד על פי המלצה של מתכנן מחוז, תדחה או תשתנה מהותית בעקבות ההתנגדויות. מתכנני מחוזות כנראה אינם טועים, ולכם כאשר החליטו שתוכנית ראוייה להפקדה, הם כבר החליטו שהיא ראוייה לאישור, בתיקונים, כאלה ואחרים, לאישור. הציבור הרחב, שלפעמים מלווה בהתנגדויות על ידי אנשים שהיו בעבר או יהיו בעתיד מתכנני מחוז, הוא זה שטועה. הוא טועה בקשר לזיהוי האינטרס הציבורי, והוא כנראה בעיקר טועה במחשבה שמתקיים בישראל הליך של "שיתוף ציבור".

ההחלטות שבחנו, מצביעות בעיקר על כך, שתהליך ההתנגדות חלף היותו להליך של שיתוף ציבור, הופך להליך של "שיתוק ציבור", בשני מובנים.
המובן הראשון, הוא המובן מאליו, דהיינו השתקה של הציבור. לא באמת מקשיבים לו, לציבור. שלב ההתנגדות, הפך להיות שלב טכני.  בתי משפט מאד יכעסו על מוסד התכנון אם לא ישמע מתנגדים, אבל הוא לא יאמר כלום אם לא יקשיבו להם. לכן, התוצאות מצביעות, על כך שמוסדות התכנון שומעים את המתנגדים, אך לא מקשיבים להם. הוי הנדרש מסומן, הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
המובן השני של "שיתוק הציבור" מסוכן הרבה יותר.  כאן החשש הוא מקיפאון, מהדרה עצמית של הציבור מהתהליך. הציבור, יבין שהוא לא באמת משפיע, וידיר את עצמו מהשתתפות בתהליך התכנוני. בטווח הקצר יהיו מי שישמחו בכך, אבל בטווח הבינוני והארוך, משמעות הדברים היא, שאחד ממנגנוני הבלימה והאיזון העיקריים של מערכת התכנון, יאבד.  מערכת התכנון, שבעקבות החקיקה של השנים האחרונות איבדה חלק מבלמיה, אינה יכולה להרשות לעצמה להוסיף ולהתנגד להתנגדויות, ולהוביל במו ידיה להחלשת האפקטיביות של מנגנון זה. סופה של מערכת כזו, המתקדמת ללא בלמים אפקטיביים, שתתנגש באינטרס הציבורי שעליו היא מופקדת.    

"בית המשפט אינו מתערב בשיקולים תכנוניים"

לפני לא מעט חודשים כתבתי כאן על מחקר שערכנו, על מנת לבחון את סיכוייה של עתירה מינהלית. להזכירכם, בחנו אז, את כל פסקי הדין שפורסמו באתר נבו בשלוש השנים, 2011-2014, בעניני תכנון ובניה, והגענו למסקנה, כי בממוצע, בכל בתי המשפט המינהליים בישראל, הסיכוי לזכות בעתירה מינהלית הוא25%.

השנה, לקראת, הכנס החמישי לתכנון ולבניה, בניהולו האקדמי של עוה״ד אייל מאמו, בחנו היבט נוסף. מתוך כלל העתירות, אותן בחנו בשנים האמורות, הוספנו ובדקנו כמה עתירות הוגשו בעניין תוכניות(להבדיל מנושאים תכנונים אחרים). מצאנו כי על פני 3 שנים, בתי המשפט פסקו ב200 עתירות בענין תוכניות. אל מול הנתון הזה בדקנו, באותן שנים, כמה תוכניות אושרו. כאן מצאנו כי בכל רחבי ישראל אושרו בתקופה הנבחנת כ-7500 תוכניות. השוואת הנתונים מלמדת כי רק כ- 2.66 מהתוכניות נבחנו בפני בתי המשפט המנהליים. גם אם נניח שלא כל ההחלטות פורסמו באתר נבו, וכן כי לא מעט עתירות נמחקות על הסף בעצת בתי המשפט, ומאידך חלק מהתוכניות, הינן תוכניות לא משמעותיות, עדיין לטעמנו, הנתון הזה לא פחות ממדהים. יתרה מכך, אם ניקח את ממצאי המחקר שלנו באשר לסיכוייה של עתירה מינהלית וניישם אותו על נתונים אלה, המסקנה שתתקבל היא שיש סיכוי של פחות מאחוז אחד (1%) להתערבות שיפוטית בהליכי התכנון.

המשמעות של הדברים האלה, גם לאחר שאנחנו עושים את כל ההנחות המתודולוגיות המתבקשות היא, שמערכת התכנון פועלת מתחת לראדאר המשפטי. המשמעות היא שהקלישאה המשפטית המקובלת לפיה ״בית המשפט אינו מתערב בשיקולים תכנוניים", קנתה לה אחיזה, אולי מעבר לנדרש.

הקושי העיקרי, בהעדר ביקורת שיפוטית הוא בהעדר הרתעה. מערכת מינהלית שלמה ואינטנסיבית, הפועלת ללא בקרה שיפוטית אפקטיבית, והנוגעת בנושאים רגישים כמו זכויות קנין והזכות לחיות בסביבה ראויה, עשויה לגלוש לאטימות ועריצות. לפגיעה במיעוט (לאו דווקא מיעוטים) על ידי הרוב, ולפגיעה בדורות הבאים בשל צורכי השעה. למערכת התכנון, מטעמה שלה, ( להבדיל מטעמם של נושאי התפקיד בה) נדרשת על כן בקרה שיפוטית אפקטיבית, שאם לא כן היא עשיה לדהור ולדרוס בדרכה זכויות יסוד.

הקלישאה, לפיה בית המשפט אינו מתערב בשיקולים תכנוניים, צריכה לטעמנו לשוב ולהבחן, לא ביחס לעצם קיומה, אלא ביחס לגבולותיה. מהן אותן גבולות, קשה להגדיר, וזה כמובן נושא שחייב להתפתח מעניין לעניין. בכל זאת, נציע שני מדדים/מבחנים לבחינת היקף ההתערבות בהחלטות מוסדות התכנון.

את המבחן הראשון נכנה ״מבחן הזכויות״. החלטות של מוסדות תכנון הן על פי רוב החלטות מקצועיות. באלה התערבות בתי המשפט צריכה אכן להיות מועטה, בהתאם לכללי המשפט המינהלי הרחבים, אם בכלל. ככל שמוסד התכנון קיבל החלטה בענינים מקצועיים, שהיא החלטה סבירה, בתום לב, שלא משיקולים זרים, ולאחר שבדק את כל הנתונים העובדתיים הרלבנטיים, בית המשפט לא יתערב בה. (ראו פוסט קודם בהקשר זה )אולם, כאשר ההחלטות של מוסדות התכנון חורגות, מתחום המשפט המינהלי אל הענף השני של המשפט הציבורי, הוא הענף החוקתי, צריך בית המשפט, להתאמץ יותר. כאן, בשיח הזכויות בישראל, המומחיות של בתי המשפט איננה פחותה מזו של מוסד התכנון, וכאשר מוסד התכנון פוגע בחופש העיסוק של פלוני, לטובת הקנין של אלמוני, או מכריע בהתנגשות בין זכויות אחרות, לא נכון שלא להתערב בהחלטה על בסיס הלכת אי ההתערבות, שצריכה להשמר בקשר להיבטים המקצועיים של הדיון. במילים אחרות – בית המשפט לא רק שאינו צריך הוא אף לא יכול להתערב בשיקולים מקצועיים של הרשות המינהלית, אך הוא בפירוש צריך ויכול לבחון עד כמה ההחלטות המקצועיות פוגעות, בשם האינטרס הציבורי, באינטרסים פרטיים, ועד כמה משקל הפגיעה הופך את ההחלטה כולה לבלתי סבירה. אם להיות ציורי, לעיתים בית המשפט משחית זמן רב לדיון על גודל האותיות בשלט הפרסום ולדיון במיקום בו הוא הוצב, מבלי לייחס דקה אחת של מחשבה למה בעצם כתוב בשלט.

לעיתים דומה כי בתי המשפט מתבלבלים בין הבחינה המינהלית לבחינה החוקתית. בית המשפט לעיתים נכנס לעיון בתשריטים ולבחינת חוות דעת מומחים, כאשר באלה הוא אמור לא לעסוק. לעומת זאת, לשיח הזכויות בית המשפט כלל אינו נכנס. תוצאת הבלבול הזה של בית המשפט, בין תפקידיו השונים, היא מיעוט העתירות – מיעוט המצביע, בין היתר, על כך שהציבור מבין כי סיכוייו לשנות את החלטת מוסד התכנון, אפסיים.

את המבחן השני נכנה "מבחן הביקורת הפנימית״. על פי מבחן זה, ככל והחלטות מוסדות התכנון, עמדו בביקורת של ערכאות ערר חיצוניות ובלתי תלויות, כך יקטן היקף ההתערבות בהן ולהיפך. כך לדוגמה, כאשר תוכנית מתאר בסמכות ועדה מקומית, שיש לגביה זכות מוקנית להתנגדות, נבחנת על ידי ועדת הערר, ממלאים גופי הביקורת הפנימיים את ״כלי ההרתעה״, ולכן, ומאחר וועדות הערר הן גופים חיצוניים לועדות המקומיות, ובראשן אדם הכשיר לכהונה כשופט, ניתן להניח  שתהליך הבחינה המהותי אכן נעשה. לעומת זאת, כאשר ועדה מחוזית מקבלת החלטות, שלא לדבר על הות״ל והותמ״ל, היקף הבקרה המשפטית, הוא אפסי. הוא נבחן על ידי היועץ המשפטי הפנימי במדדים של חוקי/לא חוקי, בלבד, ובאירועים מסוג זה, עוצמת הנכונות של בתי המשפט להתערב צריכה להיות גבוהה יותר.

הנתונים שהצגנו לעיל, הם נתונים שנבדקו ביחס למערכת התכנון של לפני תיקון – 101 לחוק התכנון והבנייה, ועוד קודם לתחילת עבודת הותמ״ל והגדלת קצב העבודה בות״ל. כאשר מביאים בחשבון את הצטרפותם לתהליך של מוסדות אלה, יחד עם הפחתת מנגנוני הבלימה והאיזון בתיקונים האחרים של החוק, אתה מוצא מערכת שמחפשת מחדש את נקודת שיווי המשקל שלה. לבית המשפט תפקיד מרכזי בכך.

    

פגישת מחזור

וואוו....

...חדשיים מאז פורסם הפוסט האחרון....

עולם התכנון כמרקחה, ואנחנו שותקים.... כנראה ההוכחה לכך שכשהתותחים רועמים, המוזות שותקות.... או שסתם התעצלנו.

בכל מקרה, אנחנו כאן, וביום שלישי הקרוב אפילו נהיה, בפגישת המחזור השנתית של עולם התכנון, שמארגן כמו בכל שנה, חברנו עוה"ד אייל מאמו.

ברבע שעה ננסה להסביר למה מכוונת הכותרת "התנגדות להתנגדות", ולא, למי ששאל, אנחנו ממש לא חושבים שמוסד ההתנגדות ככלי לשיתוף ציבור, מיותר. ההיפך....

זהו, להיום, המשך יבוא בשבועות הקרובים, בואו בהמוניכם לכנס....... 

הותמ"ל תופס נפח

לפני כעשרה ימים התפרסם תזכיר הצעת החוק לתיקון מס' 3 לחוק הותמ"ל, ואחרי שכתבנו כל כך הרבה על הותמ"ל, אחרי ששאלנו כל כך הרבה שאלות, קיבלנו בתיקון לחוק כמה תשובות.

בפוסט שפרסמנו כאן לפני שנה בדיוק בשם "על קצה המזלג",כתבנו כך: 

"התמלי"ם, יחולו בעיקר על קרקעות מדינה. אפשר יהיה להחילן גם על קרקעות פרטיות רק בתנאי ש"מבחינה תכנונית הן ראויות להכלל בה", על דעתו של מתכנן הועדה. מדוע ? אם הרעיון הוא ליצור הצע דירות, מה זה משנה אם בעל הקרקע הוא המינהל או גורמים פרטיים. מדוע לשחק לידי אלה הטוענים למונופול ולשליטה של רמ"י במחירי הקרקעות. יש כאן איזה עוות לא מובן, בצמצום תחולת התוכניות למקרקעי רמ"י."

שנה חלפה, והנה מסתבר שאנו לא היחידים ששאלנו אותה שאלה. תיקון מס' 3 לחוק מנסה לעשות תיקון לעוות עליו הצבענו ,על ידי הרחבת תחולת החוק גם על "קרקעות פרטיות מרובות בעלים".

בתזכיר הצעת החוק לתיקון מספר 3, נאמרים הדברים הבאים : 

"על פי החוק הקיים ניתן להכריז על מתחם מועדף לדיור, רק לגבי קרקע שעיקרה מקרקעי ישראל או קרקע ביישובי מיעוטים. מוצע לתקן את האמור ולאפשר לממשלה להחליט גם על מתחם מועדף לדיור הכולל מתחם לפינוי ובינוי, כהגדרתו לעיל, ומתחם מועדף לדיור הכולל קרקע מרובת בעלים, כהגדרתה לעיל. כיום, אישורן של תכניות אלו נמשך על פני שנים רבות, ולאור הפוטנציאל שיש להן בכל הנוגע לייצור יחידות דיור רבות למשק תוך ניצול יעיל ומיטבי של הקרקע, מוצע לכלול גם אותן במסלול התכנון של הותמ"ל."

אבל, בעוד אנו חשבנו כי ניתן לתכנן תמ"לים, על קרקעות פרטיות בכלל, התיקון לחוק מגביל את עצמו אך ורק ל"קרקע מרובת בעלים", כלומר רק לקרקע שיש בה לפחות 50 בעלים, אשר חלקו של כל אחד מהם, למעט המדינה (לרבות רשות הפיתוח וקרן קיימת לישראל), אינו עולה כדי החזקה משמעותית של 15% או יותר, משטח הקרקע, ואנו שבים ושואלים מדוע?

אומנם התיקון לחוק מעודד את כל אותן חברות שבשנים האחרונות עודדו את עמישראל לקנות חצי דונם קרקע חקלאית ב - 139,000 ש"ח ליד ישובים קימים, ועליהם יחול התיקון, אבל האם, בראייה של מטרת החוק, ההגבלה נחוצה ? האם קרקע ובה 48 בעלים, שחלק ממנה מוחזק על ידי מי שיש לו בעלות, ב - 17% מהקרקע, וניתן לתכנן עליה 3000 יח"ד, תפסל מתכנון רק בשל כך, שמישהו בקבוצה הגדולה הזאת, מחזיק בנתח משמעותי יותר מהנתח שהחוק קבע ? האם זה לא סוג של ישראבלוף במסגרתו המדינה מעודדת ליצור עסקאות פיקטיביות והעברת זכויות לצדדים שלישיים (אפילו פיקטביים- כמו חברות שונות בבעלות זהה) על מנת להכנס לתוך המגבלה? האם זה לא בניגוד למגמה שלא להגביר שיתוף מקרקעין אלא לצמצמו? בעצם מה אכפת למדינה (.. ונקצין בכוונה...) שהקרקע תחול על חטיבה משמעותית של קרקע שמייצרת הרבה יחידות דיור והיא של בעלים אחד ?

החידה בקשר למגבלה האמורה, המתיחסת למספר הבעלים ושעור בעלותו בקרקע של כל אחד מהבעלים, מקבלת עוצמה גדולה יותר נוכח הוראות "מסננות", נוספות שקובע התיקון, לגבי תהליך ההכרזה על מתחם כמתחם מועדך לדיור.

על פי התזכיר, תמ"ל, לגבי קרקע מרובת בעלים, תתכן רק בנסיבות הבאות:

"החלטה לפי סעיף קטן (א)(4), תינתן לפי המלצת צוות שחבריו יהיו נציג שר המשפטים, נציג מנהל מינהל התכנון ונציג שר האוצר (להלן – הצוות);

המלצות הצוות יועברו לממשלה פעמיים בשנה, ויינתנו לפי אמות מידה שיקבעו על ידי שר האוצר בתקנות כאמור בפסקה ובלבד שהצוות שוכנע כי ניתן לתכנן בכל מתחם שהומלץ על ידיו 1,500 יח"ד לפחות. 

שר האוצר יקבע בתקנות אמות מידה שוויוניות לפיה יגבש הצוות המלצותיו בעניין קרקע מרובת בעלים כאמור בפסקה ובכלל זה תוך  התייחסות למספר יחידות הדיור שניתן לתכנן בקרקע כאמור, מידת התאמתה לתכניות מתאר מחוזיות וארציות, מידת הזמינות החזויה להוצאת היתרי בניה, שיעור יחידות הדיור שהוראות התוספת השישית לחוק התכנון יחולו עליהן, ושיעור יחידות הדיור  לשכירות ארוכת טווח במחיר מופחת ככל שנקבעו הוראות לענין זה לפי סעיף. תקנות כאמור יקבעו, בין היתר, את המספר המירבי של המתחמים שיומלצו בכל שנה, בהתחשב בכמות יחידות הדיור שניתן לתכנן בכל מתחם וכן את אופן הגשת הבקשות לצוות."

כלומר, התיקון לחוק, קובע בצד המסננת של מספר יחידות הדיור, מסננת נוספת, והיא בחינה תכנונית קודמת של הצוות, כהגדרתו, וההתכנות לבניה של 1500 יח"ד. דומה כי די בכך. את המסננת הראשונה, יש לבטל, ואם כבר להוסיפה, אזי כקריטריון נוסף ולא הכרחי, במסגרת הקריטריונים שישקול הצוות, ובכל מקרה לא כתנאי סף.

בכל מקרה, החלת חוק התמ"ל, על קרקעות פרטיות, בודאי מרובות בעלים, מחייבת עיון מחדש, במנגנונים של פירוק שיתוף, ויצירת מנגנוני חקיקה משלימים בהקשר זה. 

בפוסט בשם "התיעלות", כתבנו על הצורך לייעל את הליכי פירוק השיתוף הקבועים בחוק המקרקעין, ולהחילם במפורש על זכויות במגרשים שנוצרו על פי חוק התכנון והבניה, תוך קביעת הוראות להאצת הליכי הפירוק המתנהלים בבית משפט השלום. אישור תמל"ים, על קרקעות פרטיות, ללא הסדרת נושא זה, עלול להביא לכך, שקרקעות מתוכננות "ישבו על המדף" ולא ינוצלו, ומשאבי התכנון יוצאו לשווא.

אומנם הוראות החוק קובעות הוראות תפוגה, לפיהן רק 4 שנים יעמדו לבעלים לצורך תחילת ביצוע התוכנית, "יעודדו" בעלי קרקע לקדם את תהליך ניצול הקרקע המתוכננת. אולם, בכך אין די, משום שהאינטרס הציבורי, לאחר שכבר אושרה תוכנית, הוא מימושה, ולא זריקתה לפח.

בפוסט אחר שפרסמנו כאן בשם "שטחי ציבור בתוכניות מועדפות למגורים", הצבענו על בעייה נוספת, וכך כתבנו:

"הסמכות לקבוע שימושים ציבוריים, קיימת לותמ"ל בתוך תחומה של התוכנית. כלומר הותמ"ל אינו מוסמך במסגרת תוכנית בסמכותו לאשר תשתיות על כמו שיפור של מט"ש, או הקמת מחלף. הוא מוגבל, בהקשר של צורכי ציבור, בשתי מגבלות. הראשונה "לתחומה של התוכנית", והשנייה בכך שצורכי הציבור אמורים "לשמש בעיקר את יחידות הדיור הנכללות בתוכנית".

המשמעות היא שגם תוכניות ותמ"ליות, צפויות להעצר בחסם התכנוני של אישור והקמה של תשתיות על, וכשמדובר בתוספת של אלפי יחידות דיור, חסם מסוג זה עשוי להיות משמעותי."

התיקון לחוק מבקש להתמודד בבעיה זו ובתזכיר נאמר כך:

 "עוד מוצע לקבוע, כי בהחלטת הממשלה על מתחם מועדף לדיור, יפורט מיקומו וגבולותיו, אולם בעת הכנת התכנית למתחם, היא תוכל לכלול מעבר לשטח המתחם גם את השטחים המשלימים הנדרשים לצורך הסדרת מבני ציבור, שטחים ציבוריים פתוחים, תשתיות נדרשות, שימושים נוספים וכו', הכל כמפורט בסעיפים 4(ג) ו-4(ד) לחוק, זאת לאור הניסיון המצטבר המלמד שבעת הכרזה על מתחם, תנאי השטח המדוייקים, צרכי המתחם וההיבטים התכנוניים אינם ידועים דיים, על מנת לקבוע גבולות מוחלטים."

משמעות הדברים, הינה, יצירת "קו כחול" גמיש לתמ"לים, אשר אינו מוגבל להכרזה מראש, אלא נגזר מצורכי התכנון. בכך נראה כי הסוגיה הפורמאלית הוסדרה, אך, כדי שלא יהיה משעמם, שאלות אחרות מו הסתם יצוצו, .......